מהר"ם על נדה ל״ג

1 תד"ה מה היא מטמאה אדם וכו' משום דבהשותפים וכו'. נ"ל משום דהוקשה לתוס' מפני מה פרט גמרא אדם וכלי חרס ה"ל למימר אדם ובגדים ול"ל למפרט כלי חרס לכך כתבו התוספות משום דאשכחן במקום אחר כגון בנושא נבלה או מדרס שמטמא בגדים שעליו גם שאר בגדים ואעפ"כ אינו מטמא אדם וכלי חרס לכך נקטה הכא גמרא אדם וכלי חרס וכצ"ל בתוס' משום דבהשותפים וכו' אע"ג דמטמא בגדים שעליו ושאר בגדים אינו מטמא אדם וכלי חרס וכו':

2 ד"ה סופרתו למנין שבעה וכו' וזבה גדולה אמר התם דמשכחת אליביה ברואה בין השמשות. פירוש דרבי יוסי ס"ל ביום ז' של ספירת ז' נקיים מקצת היום ככולו וכן בשומרת יום כנגד יום ס"ל ג"כ מקצת היום ככולו וא"כ כשראתה היום אותו מקצת היום הנשאר אחר הראיות עולה לה לשימור וא"כ כבר נטהרה מהראיה שראתה היום וכשתראה למחר היא טומאה בפ"ע שהרי אין יכולה להצטרף עם הראיה שראתה אתמול משום שכבר נטהרה ממנה וכן מקצת היום של יום ג' עולה לשימור יום ב' וכשתראה ביום ג' היא טומאה אחרת בפ"ע וא"כ היאך משכחת זבה גדולה בתורה ואמר התם דמשכחת כשראתה בין השמשות וכן פעם שניה בבין השמשות דהוה תחלת היום וסוף היום בטומאה ואין כאן מקצת היום בטהרה כן משמע שם בתוספות ולקמן בסוף מכילתין ורש"י מפרש התם דכשרואה באמצע היום אינה טמאה אלא מכאן ולהבא וכן ביום הג' וא"כ אותו מקצת של תחלת יום הב' הוי שימור לראית יום האתמול ומקצת היום שלפני הראיה של יום ג' הוי שיעור לראית יום הג' וכל ראייה וראייה היא טומאה בפני עצמה ואין יכולה להצטרף ליום שלפניו אבל בשמעתין משמע מפרש"י שאותו מקצת היום שאחר הראייה הוא עולה ליום שלם שפי' א"כ דלענין נקיים מקצת היום ככולו זב שפסק וכו' ואי מקצת היום ככולו מאי סותר הא איכא קצת היום לבא משמע דר"ל שאותו קצת היום שאחר הראייה עולה לו ליום שלם והראייה אינה סותרת אלא מקצת היום שלפני הראייה ולכך משני בגמרא דמאי סמוך לשקיעת החמה וא"כ הראיה סותרת כל היום שלפני הראיה:

3 בא"ד וי"ל דרבי יוסי לית ליה מקצת היום ככולו אלא בסוף הספירה. פירוש כגון ביום הז' של הספירה או בשומרת יום כנגד יום דכל יום הוא סוף ספירה דהא אינו צריך כ"א יום אחד אבל לא בתחלת הספירה כמו שאומרים הכותים ויש לדקדק בשמעתין דפריך רבא א"כ הזב דסתר בזיבה היכי משכחת לה כיון דלא ס"ד הא דמשני כגון דחזאי בבין השמשות עדיפא מינה ה"ל למפרך א"כ זבה גדולה היכי משכחת לה כדפריך התם בפרק כיצד צולין ויש לפרש דהוה ס"ל דהכותים ס"ל אפכא דבסוף ספירה לא אמרינן מקצת היום ככולו דאל"כ לא משכחת זבה גדולה אבל בתחלת ספירה אמרינן שפיר מקצת היום ככולו ולכך לא פריך אלא משכבת זרע וק"ל:

4 ד"ה רואה הויא וכו' דמשכחת ששמשה בהיתר וכו' דקי"ל כרבנן וכו'. ור"ל כגון בשבת לאחר חצי יום וראתה אח"כ בו ביום וראתה ג"כ ביום א' וביום ב' דהוו להו שלשה ימים רצופים ומתחלת לספור ז' נקיים ביום ג' שהוא יום ראשון לספירתה ועדיין אין השש עונות שלמות כלין עד אחר חצי יום ג' ואם תפלוט קודם חצי היום ג' אז היא סותרת אותו יום:

5 בא"ד אף לר"ש. ר"ל אע"ג דלא חשיב לה רואה דהא ס"ל דאינה מטמאה עד שתפליט לחוץ ואינה מטמא מבפנים:

6 בא"ד והא דקאמר לקמן ואחר תטהר וכו'. לקמן בדף ל"ז דאמר רבא ימי לידה עולין לספירת זיבתה דאל"כ יהיו מפסיקין בין ספירה לספירה ע"ש א"כ משמע דלא חזר בו מהאי סברא דאמר נמי בשמעתין תסתור יום אחד ואחר תטהר אמר רחמנא וכו':

7 ד"ה לטהרתו אמר רחמנא ורבא סבר דלא משמע מלטהרתו וכו'. תימה לי א"כ לרבא מנא הוה יליף ליה סתירה בזב כלל אפילו ע"י טומאת זיבה דלעיל בריש פרק המפלת משמע בפרש"י דלא ילפינן סתירה בזבה אלא מדכתיב ואהר תטהר אחר אחר לכלן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם וזב ילפינן מזבה וכיון דלא הוי ס"ד דרבא דבעי גבי זב גופיה שלא תהא טומאה מפסקת בספירתו א"כ מנלן דסותר כלל אפילו בזיבה דאין לומר דהוה ס"ד דסותר מטעם הראיה עצמה שרואה עתה הוא נטמא ונעשה זב מחדש להצריכו ספירת ז' משא"כ בזבה דאינה נטמאת ונעשית זבה כ"א בג' ראיות לכך צריך קרא בזבה ואחר תטהר וגו' דמיניה ילפינן דסותרת אבל בזב לא צריך קרא דהרי זב נמי אינו נעשה זב לטומאה כ"א בשתי ראיות כדאמר מנה הכתוב שתי ראיות וקראו טמא ויתבאר לקמן בפרקין וצ"ע:

8 ד"ה ורמינהו על ו' ספקות וכו' אבל פשיטא דאיכא ספקות טובא וכו'. ר"ל ואינו פריך הספקות אהדדי וצ"ל דלא גרסי התוס' בגמרא אלמא מספיקא לא שרפינן תרומה ורמינהו וכו' דמלשון זה משמע דרמי הספקות אהדדי:

9 בסוף הדבור אבל אם היה להסתפק בשל בהמה לא הוי שרפינן דה"ל ספק ספקא. יש להקשות הא השתא הוי נמי ספק ספקא ספק דעובד כוכבים ספק דישראל ואת"ל דישראל ספק דע"ה ספק דחבר וי"ל דזה לא חשיב כ"א ספק א' אם הם מאדם שמימי רגליו טמאים או מאדם שמימי רגליו טהורים עוי"ל דליכא להסתפק בחבר דחבר ודאי היה נפנה לצדדים ואין כאן כ"א ספק דעובד כוכבים ספק דישראל ע"ה מיהו מההיא דפרק הנזקין משמע דכל שהוא ישראל הוא נפנה לצדדים ולפי זה צ"ל הא דקתני מי רגלי אדם כנגד מי רגלי בהמה לא כנגדם ממש דא"כ לא הוי לספוקי לן בשל ישראל כלל דשל בהמה מסתמא באמצע הדרך הן וק"ל:

10 ד"ה בכותי ערום והא דלא אוקי כגון שדרס ברגלו יחף וכו'. פירוש לאחר טבילה:

11 בא"ד מטמא שנים וכו'. פירוש שהוא אב הטומאה ועושה ראשון והראשון עושה שני והשני פוסל תרומה א"כ הואיל והוא אב הטומאה אם היה לבוש בגדיו היה מטמא בגדי חבר בנגיעת רגלו יחף: